<h1>פירוש הריב"ן לרבינו יהודה ב"ר נתן — יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[יבמות נ"ד ע"ב] אין אוסרן מתירן. אין כח באוסר להתיר, אלא דבר אחר מתיר נדה ימים מתירין אותה, ואשת אח כשהוא ערירי. הוקשו כל העריות כולן לנדה. וליכא למיפרך מידי, דאין משיבין על ההיקש. נדה דכתב רחמנא באשת [אח]. דילפינן מיניה לעיל באשת אח ההעראה לאשת אח מנדה. מניין. ליבמה שאין לה בנים. שאסורה בחיי הבעל. אם גירשה אחיו, ובחיי אחיו נמי לא איצטריך, דלא גרע משאר אשת איש, אלא גירשה. לא תגלה, דליכא לאוקומי באשת אחיו שיש לה בנים שלא יצאה להיתר ולא (ו)מיבעיא בחיי בעלה מניין, כיון דאסרינהו רחמנא לא שנא בחייו ולא שנא במותו. אבל יבמה דמשתריא לאחר מיתה ליסוק אדעתא דבחייו (דמי) [נמי] שריא, כדמפרש ואזיל. ופריך מניין, הא סברא היא. אי נמי. נהי נמי דמשכחת לה, מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא, מכלל דבחיי בעלה אסורה, דילמא לא קאי עלה אלא בעשה. דהא לא חזינא להו בהדיא אלא מכלל עשה דכתיב [דברים כ"ה] ומת אחד מהם, אז יבמה יבא עליה, הא לא מת אע"פ שגירשה לא יבא עליה, ואנן לענין כרת מיבעיא לן.
[יבמות נ"ה ע"א] אחותו דכתיב בה כרת למה לי. השתא קא מפרש ואזיל למאי תו שנה הכתוב למכתב כרת בפרשת קדושים תהיו, הרי נכתב אחר כולן באחרי מות בסוף פרשת עריות [אחותו] מאב ואחותו מאם מן (לא איצטריך לפרושי) מונכרתו הנפשות העושות, וקא מפרש לעונש דאחותו ואשת אח. אבל כרת דנדה ודאחות אב ודאחות אם, לא איצטריך לפרושי, כיון דדרשינן להעראה להנך קראי דנדה ודאחות אב. חייב על כל אחת ואחת. דאי לא כתיב אלא חד כרת אכולהו הוה אמינא [היכא] דעבד להו לכולהו בהעלם אחד לא מיחייב אלא חדא. השתא הוי דבר שהיה מכלל, ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא. דמה אחותו שהיא מיוחדת וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה חטאת. דכל דבר שחייבין על זדונו כרת (ו)על שגגתו חטאת. ולרבי יצחק. דקאמר בפרק אלו הן הלוקין [מכות י"ד ע"א], ונכרתו הנפשות העושות, הא לדונם. בכל העריות. בכרת ולא במלקות. דאם התרו בו למלקות אינו לוקה. דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא, לפיכך אין לוקין עליו. דלא היה לעונשו כרת אא"כ הזהיר עליו. הלכך אזהרה לא למלקות ניתנה. נפקא ליה. דחייב על כל אחת ואחת מואל אשה. ובכריתות [ב' ע"ב] מסיק דלכולי עלמא לחלק מואל אשה נפקא, וכרת דאחותו נפקא לחייבו על אחותו (נפקא).
<h2>דף יא.</h2>
[יבמות נ"ה ע"א] העראה בחייבי לאוין. שיהיה חייב כגומר. מנלן. דמתניתין קאמרה הבא על העריות או פסולות כגון אלמנה לכהן גדול, דעריות ופסולות כי הדדי חשיב להו לכל מילי דביאה. מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה. דכתיב [ויקרא י"ט] ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. ושפחה חייבי לאוין היא, דכתיב לא יהיה קדש. וגלי בה רחמנא דלא מייתי [אשם] עד שיגמור ביאתו, דכתיב בה שכבת זרע. מכלל דכולהו חייבי לאוין. דלאו אשם. כגון ממזרת ושפחה שאינה חרופה בהעראה. מיחייבי. והא ליכא למימר דלמיגמר מיניה כתב רחמנא דאם כן בלאו דידיה הוה ליה למכתב, אלא להכי כתב רחמנא [גבי] קרבן, לומר דחיוב חטאת לא בא אלא על גמר ביאה אבל חיוב לאו לא בא [על גמר ביאה בלבד] אלא אפילו על העראה. אי נמי אי למיהוי בבנין אב כתביה רחמנא, ליכתוב גבי אחד משאר [חייבי] לאוין דלא קאי עלייהו אלא בלאו. אבל משפחה חרופה ליכא למיגמר מידי, דאיכא למפרך מה לשפחה חרופה שכן אשם. שפחה חרופה. שפחה כנענית מאורסת לעבד עברי. הוא מותר בה. כדכתיב [שמות כ"א] אם אדוניו יתן לו אשה. בקורת תהיה. בכריתות [י"א ע"א] מפרש, תהיה בקריאה, כשמלקין את החייב קורין לפניו והפלה י"י את מכותך וגו' במסכת מכות [כ"ג ע"א]. ומדמפרש שפחה חרופה במלקות, מכלל דשאר חייבי לאוין אינו חייב אלא בגמר ביאה. דכהונה מנלן. כגון אלמנה וגרושה. אתיא קיחה קיחה. כתיב גבי כריתות כי יקח וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו. דמשפחה [חרופה] לא גמרינן אלא לאו השוה בכל דומיא דשפחה חרופה. דחייבי עשה. ראשון ושני דמצרי ואדומי דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם, הא ראשון ושני [לא] יבא. ולאו הבא מכלל עשה עשה.
